ביהמ"ש דחה ערעור על הכ"ד וגז"ד שניתנו לאב חורג שהורשע בביצוע עבירות מין במשפחה

השופט א' רובינשטיין:

עובדות המקרה וכתב האישום

א.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים כץ, מרוז ו-ואגו) מיום 4.12.06 בתפ"ח 1032/05, בו הורשע המערער בביצוע עבירות מין במשפחה, התעללות בקטין או בחסר ישע, תקיפת קטין חסר ישע, תקיפה ואיומים, והושתו עליו 16 שנות מאסר בפועל ופיצויים בסך 30,000 ש"ח. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין ולחלופין כלפי גזר הדין.

ב.         (1) המערער הוא אביה החורג של קטינה ילידת 1990 (להלן המתלוננת); הוא וגם אשתו, אם המתלוננת, הם חירשים-אילמים והמשפחה מתקשרת בשפת הסימנים. על-פי עובדות כתב האישום שהוגש נגדו, המערער ביצע את מעשיו במתלוננת בין השנים 2005-1997, לאחר שנישא לאמה. למערער ולאם שלושה ילדים משותפים, אחיה של המתלוננת, שהיו בני 5 עד 9 עם הגשת כתב האישום. כנגד המערער הוגשו שלושה אישומים:

            (2) האישום הראשון - עניינו, כי במהלך שנת 1997 ישן המערער עם המתלוננת באותה מיטה ונישק אותה במספר פעמים שונות, לשם גירוי ו/או סיפוק מיני. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירת מין במשפחה - מעשים מגונים - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2), בנסיבות סעיף 348(ב) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן החוק).

            (3) האישום השני - המרכזי - עניינו, כי בין השנים 2005-1997 ביצע המערער, במספר רב של פעמים ובתדירות כמעט יום-יומית, אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים במתלוננת, וכמו כן תקף אותה, איים עליה והתעלל בה נפשית. כפי הנטען בכתב האישום, חלק מהמעשים נעשו בחדרה של המתלוננת בעוד אחיה ישנים במיטות הסמוכות, ולעתים תוך איומים והפעלת לחץ רגשי על המתלוננת. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות מין במשפחה - אינוס - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק, בעבירות מין במשפחה - מעשה סדום - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) לחוק, ובעבירות מין במשפחה - מעשים מגונים - עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) לחוק. כן הואשם המערער בגין מעשים אלה בהתעללות בקטין או חסר ישע - עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק, בתקיפה - עבירה לפי סעיף 379 ו-382(ב) לחוק, ובאיומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

            (4) האישום השלישי עניינו, כי בתאריך 18.4.05 תקף הנאשם את המתלוננת, ואף איים לדקור אותה בסכין מטבח, אך נבלם על-ידי אנשים שהיו במקום. במעשים אלה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש. המערער נאשם גם, כי המשיך בהתעללות המפורטת באישום השני, האשים את המתלוננת בכך שקיימה יחסי מין עם אחרים, הוציא את חולצתה המלוכלכת וצעק עליה כי ילכו לבית החולים סורוקה על-מנת לברר את העניין. בגין מעשים אלה הואשם המערער בתקיפת קטין או חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א), ובהתעללות בקטין או בחסר ישע לפי סעיף 368(ג) סיפא לחוק.

הדיון בבית המשפט המחוזי

ג.          (1) המתלוננת גוללה בפני בית המשפט מסכת קשה, שהחלה עוד לפני נישואי המערער לאמה, שראשיתה בנשיקות כלפיה, ילדה קטנה, בכל חלקי גופה. כאמור באישום הראשון. בהמשך לאחר הנישואין, מאז הייתה בת 7.5-6.5, באה התעללות גוברת ואלימה כאמור באישום השני, עד שהגיעה לכדי מעשי אונס ומעשי סדום בחדירה חלקית מגיל 8 ואילך. לדבריה, ראה בה המערער תחליף לרעייתו, שעליה סיפר כי היא מונעת ממנו יחסי מין, ובנוסף קינא לה והיכה אותה אם סבר שהיא מתראה עם בחורים. המתלוננת סיפרה, כי ניסתה לשתף את אמה במעשי אביה החורג, אולם האם התכחשה לסיפורים והתעלמה מהם. בצר לה, שיתפה המתלוננת חברה בכך שנעשים בה מעשי אונס, מבלי לציין מיהו שאונס אותה. ביום 13.10.04, לאחר תקרית שבה, לדבריה, המערער היה נחוש לקרוע את קרום הבתולים שלה - דבר ממנו נזהר בעבר - פנתה המתלוננת לתחנת המשטרה למסור עדות. היא סירבה בתוקף להגיש תלונה פורמלית על מנת שלא לפגוע במשפחתה, וביקשה רק כי שירותי הרווחה יוציאו אותה מן הבית. המתלוננת אכן הופנתה למקלט, אך לאחר מספר ימים חזרה, לבקשת אמה, לביתה. לדבריה, לאחר שחזרה מן המקלט פחתו התקיפות המיניות וגם חומרתן פחתה, אולם הדבר הגביר את הלחץ והאלימות שהפעיל המערער בבית. אציין כי התיק נסגר על-ידי המשטרה ב-28.10.04 בשל סירוב המתלוננת למסור עדות, ושב ונפתח עם האירוע מיום 18.4.05.

(2) עוד סיפרה המתלוננת על האירוע מיום 18.4.05, נשוא האישום השלישי, אשר הביא להגשת התלונה שבעקבותיה נעצר המערער. באותו יום יצאה המתלוננת אל בית החברה לה סיפרה על האונס, במטרה לעזוב את הבית לצמיתות. היא שיתפה את חברתה ואת אמה של החברה בקורותיה, וביחד שבו לבית המתלוננת על מנת ללבן את העניין עם הוריה. כאשר הגיעו השלוש לבית המתלוננת, האשימה המתלוננת את המערער בכל שעשה לה, והוא בתגובה תקף אותה, לקח שני סכינים מהמטבח ואמר למתלוננת כי היא תמות ואז הוא יתאבד. בשלב זה יצאו החברה ואמה מהבית, והזמינו את המשטרה. בעקבות האירוע הגישה המתלוננת תלונה נגד אביה החורג ועזבה את ביתה. היא שהתה מספר חודשים בבית חברתה ומשם עזבה ל-"משפחת קלט" כצעד חירום ביוזמת שירותי הרווחה.

(3) בבית המשפט המחוזי כפר המערער בשני האישומים הראשונים, אך הודה בתקיפת המתלוננת באירוע הבודד נשוא האישום השלישי, תוך שטען כי לא התכוון לאיים על המתלוננת בסכין או לדקור אותה, אלא איים לדקור את עצמו. לטענתו, המתלוננת העלילה עליו במטרה לסלקו מן הבית בעקבות חילוקי דעות ביניהם. הוא הודה כי חינוכו אמנם היה נוקשה וכי לעתים אף סטר למתלוננת, אולם לדבריו עשה זאת מתוך אהבה אבהית ודאגה לשלומה, ומעולם לא תקף אותה. המערער ייחס חשיבות רבה למזכר שנרשם בתחנת המשטרה ביום האירוע השלישי, בו צויין כי בתום חקירתה במשטרה שאלה המתלוננת את אחד אנשי המשטרה מה יקרה אם יתברר כי שיקרה בחקירה. עוד טען המערער בחקירתו במשטרה כי הוא סובל מאין אונות, ולכן לא יכול היה לבצע את המעשים המיוחסים לו. כאשר נחקר בבית המשפט שינה מגירסתו וטען כי הוא מקיים יחסי מין באופן סדיר עם אשתו, ובתגובה לשאלה על הסתירות בין הגרסאות ענה שאינו סובל מאין אונות קבועה, ומכל מקום, לא במידה כזו היכולה לשלול את היתכנות המעשים עליהם סיפרה המתלוננת.

(4) בפני בית המשפט העידו, בנוסף למתלוננת עצמה, גם החברה ואמה שהיו עדות לאירוע נשוא האישום השלישי, וכן המערער ואשתו - אמה של המתלוננת - אשר תמכה בגירסתו של המערער. בעדותה דחתה האם את האישומים שנשאו אופי מיני, וטענה כי קיימה יחסי מין באופן סדיר עם המערער עד למעצרו, ולכן לא ייתכן שהוא ביצע את המעשים בהם הואשם. בנוסף העידה כי בין המערער למתלוננת היו ויכוחים רבים, וכי ביום כיפור באחת השנים ראתה את המערער מוריד את מכנסיה של המתלוננת, אך כאשר שאלה אותו לפשר מעשיו הסביר לה כי כך הוא מעניש את הבת. האם הכחישה, כי בתה ניסתה לשתף אותה בתקיפה שעברה.

(5) המערער הגיש לבית המשפט את חוות דעתו של המומחה לרפואה משפטית פרופ' יהודה היס, שהוכנה במסגרת החקירה לבקשת המשטרה. פרופ' היס קבע, לאחר בדיקת המתלוננת ביום 21.4.05 בעקבות התלונה במשטרה, כי לא נמצאו בה סימנים לתקיפה מינית או אחרת, וכי אין בידו לאשש או לשלול את עיקרי התלונה. כן הגיש המערער חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר דן פיליפ, קרימינולוג קליני, אשר הביע ספק אם בוצעה חדירה כל שהיא לגופה של המתלוננת, גם אם אין ביכולתו לשלול את האפשרות שנעשו בה מעשים מיניים אחרים.

פסק הדין קמא

ד.         בית המשפט המחוזי קיבל את עדותה של המתלוננת, והרשיע את המערער בכל העבירות בהן הואשם. יסודה של הכרעת הדין בהתרשמות מאמינותה של המתלוננת, שנבעה - בין השאר - מכך ששנים לפני שהוגשה התלונה בסופו של דבר, חשפה המתלוננת את המקרה בפני חברתה, ואף מכך שפנתה לראשונה למשטרה ללא כוונה לפתוח בהליכים נגד המערער. בית המשפט ציין כי המתלוננת נחקרה הן במשטרה והן בבית המשפט על שאלתה לגבי הצפוי לה אם יתברר ששיקרה, והסבירה שחששה שלא יאמינו לה או יחשבו שהיא משקרת, ולכן תהתה לגבי ההשלכות של חוסר אמון זה. בית המשפט קבע כי מדובר בנערה צעירה שנמצאה במגע ראשון עם גורמי המשטרה, והסבריה מספקים והגיוניים. כן מצא בית המשפט פגמים ושקרים בעדותו של המערער, והודאה בעובדות המחזקות את גרסת המתלוננת ביחס לאירועים שונים, ביניהם אירוע הפשלת המכנסיים ביום כיפור. חיזוק כזה מצא בית המשפט גם בעדות האם, ובנוסף מצא בעדותה לגבי קיום יחסי מין סדירים עם המערער סתירה של טענתו לגבי אין אונות - טענה שאף המערער עצמו שינה בה את גרסתו, כאמור.

ה.         בשלב הטיעונים לעונש הדגישה המדינה את חומרת מעשיו של המערער, וכן ציינה כי אמה של המתלוננת בחרה לעמוד לצידו, וכי המתלוננת נותרה מנותקת ממשפחתה וחסרת תמיכה. בא-כוחו של המערער ציין כי למערער אין עבר פלילי, וטען כי נכותו - אף שאינה מצדיקה את מעשיו - הופכת כל עונש מאסר שיוטל עליו לחמור וקשה הרבה יותר מעונש זהה שיוטל על כל אדם אחר. כן נטען, כי שליחת המערער למאסר בפועל עלולה לסתום את הגולל על כל ניסיון לאיחוי הקרע במשפחה. לעניין הפיצויים נטען כי המערער חסר כל, וכי פיצוי שיושת עליו ישולם בפועל על-ידי משפחתו החיה מקצבאות. בית המשפט עיין גם בתסקיר נפגע של המתלוננת, שתיארה בפני פקידת הסעד "כיצד הפכו מעשי הנאשם את חייה לסיוט", והותירו "חותם קשה על תחומי חייה של המתלוננת". בית המשפט גזר על המערער את העונש הנזכר מעלה, תוך שתיאר את מעשי המערער כ"מחרידים", וכוללים פגיעה במתלוננת בכל דרך אפשרית "מינית, פיזית, נפשית ומילולית", ניסיון לשלוט בחייה והתעללות מינית "בצורה חולנית ובדרכים בזויות".

טענות הצדדים בערעור

ו.          (1) הערעור מופנה, כאמור, כלפי הכרעת הדין ולחלופין כלפי גזר הדין. המערער חוזר ומכחיש את האישומים - למעט עובדות האישום השלישי - וטוען כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא בכדי להרחיקו ממשפחתה ומחייה. בהקשר זה מדגיש שוב המערער את שאלתה של המתלוננת במשטרה מה ייעשה לה אם יתברר כי שיקרה בעדותה. כחיזוקים לחפותו טוען המערער כי כתב האישום מבוסס על גירסתה של המתלוננת, אשר כללה בין השאר עדויות בדבר אונס ומעשי סדום אשר גרמו לה לכאב, וכי חוות דעתו של פרופ' היס שוללת מכל וכל אפשרות שמקרים כאלו אכן התרחשו. עוד נטען, כי לפי גירסת המתלוננת כמה מהמעשים נעשו בחדרה בשעה שאחיה ישנו בו, וחזקה כי היו שומעים או רואים מקצת הדברים. המערער סובר כי בכך שהמדינה בחרה לא לחקור את האחים, פגעה קשות ביכולתו לנהל קו הגנה, ולכן הוא מבקש כי בית המשפט יורה, לכל הפחות, להעיד את האחים בעניין המעשים שהתרחשו בחדרם. עוד נטען לגבי הרשעת המערער בהתעללות בקטין - אחת מהעבירות באישום השלישי - כי מדובר במקרה יחיד של תקיפה שאינו עולה כדי התעללות בקטין. לבסוף טוען המערער כי עדותה של המתלוננת, שאינה נסמכת על עדות או ראיה נוספת, היא עדות כבושה של מתלוננת בעלת מניע, ומכל מקום אינה מספקת להרשעה. 

(2) לחלופין טוען המערער כלפי חומרת העונש. לטענתו, עונש זה חמור מן הנהוג בעבירות מין כלפי קטינים בני משפחה. בנוסף נטען, כי נכותו של המערער מקשה עליו את המאסר, והופכת אותו למטרה לאלימות פיסית קשה מצד אסירים אחרים. לטענת המערער, מן הראוי כי לפחות שלוש שנים מעונש המאסר בפועל יומרו במאסר על תנאי.